טוטו

לפני שנתיים חשבתי לאמץ כלב קטן.

רציתי שיהיה בגודל הזה, בכדי שיוכל לשבת על ברכי המטופלים שנמצאים בכיסאות גלגלים.
לאחר שבועיים החלטתי שאני רוצה שיהיה בצבע שחור, כדי ללמד את הילדים ששחור לא אומר שונה מלבן, וכי אין הצדקה לסטטיסטיקה שאומרת שיש יותר אימוצי כלבים לבנים משחורים.
כעבור שבועיים ישבתי ברכב בפקק, ופתאום אני רואה מישהו זורק החוצה כלוב אילוף לכלב קטן חדש לגמרי. החלטתי שזהו! זה סימן!
והנה עוברים להם עוד שבועיים ואני יושבת בכיתה (סטודנטית לחינוך ושיקום באמצעות בעלי חיים) נכנסת לכיתה מזכירת המכללה מספרת באכזבה שמישהו השאיר את הכלב שלו קשור לעץ ברצועה והוא מיילל שם בלי הפסקה. 
כמובן שכיתה שלמה רצה למטה לראות מה קרה וכולם רואים גוש קטן ושחור מיילל נורא, באפיסת כוחותיו האחרונים.
פגשנו שם כלבלב קטן, מסכן, מתבשל לו בשיא אוגוסט בשמש. 
מים כמובן שלא השאירו לו, מי יודע כמה זמן הוא היה שם קשור לעץ.
שק אוכל השאירו לידו, רק שהשק פג התוקף לפני 4 שנים והוא היה מפוצץ בתולעים. 
כנראה שלא רצו להשקיע בו ברצועה וקולר אז לקחו שדכן וחגורה ישנה ושידכו לצווארו את הקולר ורצועה.
לקחתי את הקטנצ'יק לווטרינר ומשם יצאנו עם חתיכת רשימה. התייבשות קריטית וחמורה, קדחת הקרציות, רזון מטורף, בטן ענקית מפוצצת בתולעים, ובעיקר הרבה, הרבה רע.
כל מי שראה אותו אמר לי לוותר עליו, ולתת אותו לעמותה, הכלב הזה באמת דורש יותר מדי "עבודה".
הפיצי עבר ים של טיפולים ואז התחילו הקשיים בבית.
קרע לי לגזרים ספות חדשות מהחנות, שרט לי את כל הדלתות בבית, העיף משקופים, לעס רהיטים, ומה לא? כמובן שכולם אמרו לי שדי, הגיע הזמן להבין מתי להרים ידיים.
הכי נורא היה, שהקטן הטראומתי לא הפסיק לצרוח צווחות איומות בכל פעם שהייתי יוצאת מהבית. הקטן שכל כך פחד להישאר לבד, כל כך פחד שלא אחזור אליו ואנטוש אותו כמו בעליו הקודם.
הזמינו לי משטרה, איומים על דלתות, שכנים מתוסכלים ואפילו מעבר דירה. (שכלל תשלומי עתק לבעל הדירה על החורבן שהשאיר אחריו הכלבלב). וגם אז כמובן שכולם לא הבינו, בשביל מה?? תני אותו כבר לעמותה!
אבל אני לא הסכמתי לוותר עליו. ראיתי את הנשמה הכואבת והעצובה. עברנו סידרת חינוך, טיפולים והמון אהבה.
והנה הוא היום, הנשמה הטובה, המצחיקה, הנאמנה, האוהבת, העוזרת ועם ים של נתינה.
אין לי מילים לתאר את הבובון. כל בוקר הוא מחכה לי ליד המיטה, כאשר השעון מעורר מתחיל הוא מיד קופץ עלי בהמון אהבה.
אם חיה בורחת בפינת חי, הוא הראשון למצוא אותה ולקרוא לי שאטפל בה.
הוא מצחיק את הילדים בטירוף בהופעות הקרקסיות שלו ומשאיר אותי חסרת מילים לתבונתו יום אחר יום. 
לפיצי קראתי טוטו.
והיום? הפיצי בן שנתיים והאמת? לא יכולה לחשוב על יום בלעדיו.
נכון, זה לא תמיד קל. אבל שווה כל רגע הכי קטן, להיות שם בחייו.